הפוליטיקה המפלגת של אקליםמשבר האקלים הפך לאחד הנושאים המתסיסים ביותר בפוליטיקה הגלובלית.
למרות קונצנזוס מדעי ברור, קיימים פערים פוליטיים עמוקים בשאלת תפקיד האדם במשבר ומידת הדחיפות שבה צריך לנקוט פעולה.
באמצע המאה ה-20, המדענים החלו להבין את ההשפעה של פעילויות אנושיות, כמו שריפת דלקים מאובנים, על ריכוז גזי החממה באטמוספירה.
בשנת 1972, מדענים הזהירו לראשונה את מנהיגי העולם מפני סכנות שינויי האקלים.
עם זאת, רק בשנות ה-90 של המאה ה-20, משבר האקלים החל למשוך תשומת לב פוליטית משמעותית.
פרוטוקול קיוטו, שאומץ בשנת 1997, היה הסכם בינלאומי ראשון מחייב חוקית שנועד לצמצם פליטות גזי חממה.
במהלך העשורים שלאחר מכן, הפערים הפוליטיים סביב משבר האקלים גברו.
מצד אחד, מדענים, פעילים סביבתיים וגורמים פוליטיים רבים הגבירו את אזהרותיהם.
מצד שני, תעשיות דלקים מאובנים ומדינות מסוימות הטילו ספק באמינות המדעית ופעלו לחסום פעולה.
הפערים הפוליטיים הללו ניכרו בהסכם פריז משנת 2015.
ההסכם נועד לשמור על עליית הטמפרטורות העולמיות "הרבה מתחת" ל-2 מעלות צלזיוס מעל לרמות הטרום-תעשייתיות, עם מאמצים לשמור על הגבלת העלייה ב-1.
5 מעלות צלזיוס.
אולם מאז אימוץ ההסכם, התקדמות יחסית מועטה הושגה לצמצום פליטות.
"הדו"ח על פער הפליטות" של האו"ם משנת 2022 הזהיר כי בהיעדר פעולות משמעותיות, העולם צפוי לעלות בטמפרטורה של 2.
8 מעלות צלזיוס מעל לרמות הטרום-תעשייתיות עד 2050.
הפוליטיזציה של משבר האקלים מהווה מכשול משמעותי לפעולה גלובלית משמעותית.
מפלגות פוליטיות, ארגונים בעלי אינטרסים וגורמים פוליטיים ממשיכים לנצל את הנושא לצרכים פוליטיים, תוך שהם מעכבים פתרונות נחוצים נואשות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *