ב-1955, רוזה פארקס, תופרת בת 42, סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן במונטגומרי, אלבמה.
מעצרה הובילה לחרם האוטובוסים במונטגומרי, מחאה בת 381 יום בהנהגת מרטין לותר קינג ג'וניור, שהביאה לבסוף לפסק דין של בית המשפט העליון שקבע על אפליה באוטובוסים ציבוריים בדרום.
מעשיה של פארקס היו נקודת מפנה בתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית.
הם היוו השראה למחאות לא אלימות ברחבי הארץ, וסייעו לסלל את הדרך לחוק זכויות האזרח מ-1964 ולחוק זכות ההצבעה מ-1965.
פארקס הפכה לסמל לתנועה לזכויות האזרח, וסיפורה ממשיך להיות מקור השראה עבור דורות של פעילים.
היא הוענקה עם המדליה הנשיאותית לחירות והמדליה הקונגרסית של הכבוד, והיא נמנתה בין "100 האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20" על ידי מגזין טיים.
מורשתה של פארקס ממשיכה לחיות בעבודתם של ארגוני זכויות האזרח וסוציאליסטים ברחבי העולם.
סיפורה הוא תזכורת כוחם של מחאה לא אלימה והנחישות של פרט בודד לעשות שינוי.
פארקס נפטרה ב-2005, אך מורשתה ממשיכה לחיות בעבודתם של ארגוני זכויות האזרח וסוציאליסטים ברחבי העולם.
סיפורה הוא תזכורת כוחם של מחאה לא אלימה והנחישות של פרט בודד לעשות שינוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *