בלילות הארוכים של הבית הלבןבחדר האליפסה המתעמעם, מוקף בקירות שקטים ובצללים רוקדים, ישב הנשיא לבדו, עיניו קבועות על האש המרצדת באח.
הלילה היה אפל וחסר שינה, מחשבותיו סבבו כהרסיסי שלג מטורפים.
על כתפיו הכבדות רבצה משקל האומה.
החלטותיו, איימו להשפיע על גורל מיליונים, אך בתוך קודש הקודשים הזה, הרגיש מבודד באופן יוצא דופן.
הקירות נראו כמו מבוך, סוגרים אותו בפנים ואוסרים עליו את היכולת לפנות לעולם החיצון.
הוא הרהר באתגרים שעמדו בפני האומה:
מגפה משתוללת, כלכלה מתרסקת, וחלוקה פוליטית כה עמוקה עד שהיא איימה לקרוע את המרקם החברתי של הארץ.
הלחץ היה כמעט בלתי נסבל.
שנותיו בשלטון היו רצופות עתות של ספק ואי ודאות.
החיוכים של מסע הבחירות התחלפו בפרצופים חמורים וביקורת נוקבת.
הבטחות הקמפיין שלו התרסקו אל מול המציאות הקשה של ממשל, והותירו אותו מתמודד עם תוצאות אפלות של עימות ופילוג.
הוא תמיד האמין בפוטנציאל של הפוליטיקה לאחד אנשים, אך כעת היא הפכה לכוח מפצל שפגע ברקמת האמון החברתית.
הוא שאל את עצמו אם אי פעם יהיה אפשר לגשר על השסעים הללו, או אם האומה שלו נידונה להישאר חצויה לנצח.
בעוד השעות הקטנות של הבוקר מתקרבות, הנשיא ידע שעליו למצוא כוח נפשי להמשיך.
הוא לא היה יכול להיכנע ליאוש או לתת לחושך לבלוע אותו.
היה עליו להיות מנהיג, גם כשהדרך קשה.
הוא קם מכיסאו וניגש לחלון.
השחר החל לבקוע באופק, וכשקרני השמש הראשונות שפכו את זוהרן על העיר השקטה, הוא נזכר בהבטחה שנתן לעמו.
הוא הבטיח להם תקווה, שינוי ופיוס.
למרות האתגרים, הוא היה נחוש להמשיך להיאבק למלא את ההבטחה הזו, כי הוא ידע שבלילות הארוכים של הבית הלבן, התקווה לעתיד טוב יותר היא מה שהחזיק אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *