הצד השני של המעצר:
סיפורה של אליסה סמית'מעצרים תמיד היו עניין שנוי במחלוקת, אך מקרהו של אליסה סמית' זרק אור חדש על השלכותיה של מדיניות "אפס סובלנות" הנפוצה של ארצות הברית.
בגיל 17 נעצרה סמית' בבית הספר בגין לחימה.
ככל האמור, המריבה לא עלתה לכדי אלימות פיזית חמורה.
עם זאת, בגלל מדיניות "אפס סובלנות" של בית הספר, היא הועברה למשטרה ונעצרה.
במשך שלושה ימים הוחזקה סמית' בתא מעצר הסמוך לעבריינים מורשעים.
על פי הדיווחים היא סבלה מקלסטרופוביה והתקפות חרדה במהלך כליאתה.
היעדר גישה לחינוך ולסיוע בבריאות הנפש החמיר את מצוקתה.
למרות שהאישומים נגדה בוטלו בסופו של דבר, הנזק כבר נעשה.
הכליאה של סמית' הותירה אצלה טראומה שהיא עדיין נושאת איתה.
היא פיתחה פחד ממושך ממוסדות אכיפת חוק והתקשתה לישון לילות שלמים.
מקרהו של סמית' הוא תזכורת לכך שמדיניות "אפס סובלנות" יכולה להיות בעלת השלכות חמורות על צעירים.
מחקרים מראים כי מעצר עלול להוביל להפרעות נפשיות, נשירה מבית הספר וסיכון מוגבר לפעילות פלילית בעתיד.
הגיע הזמן לבחון מחדש את מדיניות "אפס סובלנות" שלנו.
במקום לזרוק צעירים לבתי כלא, אנחנו צריכים להתמקד במניעה ובהקניית מיומנויות התמודדות.
על ידי מתן הזדמנויות שנייה, אנו יכולים לעזור לצעירים כמו אליסה סמית' לשבור את מעגל האלימות ולנהל חיים בריאים ופרודוקטיביים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *